פעמים שפנינות של ממש, המצויות ממש מתחת לעין, נותרות באלמוניות יחסית גם כש"הכל מוכר וידוע לכולם". זה הסיפור גם של הגבעה הקטנה והמוריקה שבלב מושב מעונה, הסמוך למעלות. ממש מעל הציר המרכזי החוצה את הגליל העליון היא מסתתרת, ובליבה מפעל מים מנדטורי מעורר התפעלות והשתאות, ששרד כמעט בשלמותו.

הכל מתחיל בסוף שנות ה-30' הסוערות, בימי המרד הערבי הגדול, כאשר בארץ מתנהלת מלחמה של ממש בין הערבים לבריטים. הראשונים זעמו על המדיניות הליברלית של השלטון המנדטורי אל מול גלי העליה הגדולים של יהודים (בעיקר מגרמניה), ששינו אט-אט את המאזן הדמוגרפי באזורים רבים בארץ. ההנהגה הערבית נוכחה כי כוונותיה  של התנועה הציונית להקים מדינה יהודית בארץ הן רציניות לחלוטין, והחלה בהתנגדות אלימה שנמשכה כ-3 שנים תמימות. במהלך המרד הערבי נרצחו  מעל 400 יהודים וכ-200 שוטרים וחיילים בריטים.

לאור המצב הבטחוני הקשה הזעיקו הבריטים לארץ את המהנדס צ'רלס טיגארט, מומחה לדיכוי מרידות וללחימה בטרור, שצבר כבר מוניטין בענין במושבה הבריטית בהודו. טיגארט המליץ על בניית גדר הצפון וכביש הצפון שישמש לה כדרך פטרולים, אבל בעיקר על חיזוק ועיבוי מערך המצודות לאורך קווי הגבול ובאזורים הרגישים בארץ. כאן בגליל הציע טיגארט לבנות 3 קווי ביצורים- העיקרי שבהם לאורך קו הגבול המנדטורי עם הצרפתים (שלימים הפך לקו הגבול בין ישראל ללבנון), הדרומי לאורך כביש עכו-צפת שלאורכו ריכוז ערבי משמעותי (המצודות במג'ד אל כרום ובמושב שפר עומדות בשלמותן גם כיום), וביניהן- משטרת תרשיחא, על ציר נהריה-ראש פינה. זו האחרונה עומדת במוקד הטיול שלנו הפעם.

עד סוף שנות ה-30' שכנה תחנת המשטרה הבריטית באופן "זמני" בבתי כפריים שנשכרו לצורך העניין. אולם משהוחלט לבנות לתחנה מבנה חדש, היה ברור כי ע"פ הסטנדרטים החדשים ייבנה מערך משטרתי-אסטרטגי, שיספק לשלטון נקודת אחיזה ושליטה ביטחונית במרחב. השיטה המסורתית של בורות מים בחצרות הבתים לא התאימה לתפישת הביטחון החדשה. בתחומי הכפר אין מקור מים יציב, והדבר אילץ את המתכננים הבריטים לחפש פתרונות אחרים לבעיית אספקת המים. בסופו של דבר נבחר פתרון ייחודי, נועז ויצירתי, אשר עתיד לספק לתחנת המשטרה את כל אספקת המים הדרושה לה ואף יותר מכך.

באפריל 1940 מתחילות העבודות במקום. את הפרויקט תכנן מהנדס יהודי בשם גרימבל, שהתגורר בינתיים במעיליא הסמוכה, וביצעה עבור הבריטים חברת "מ.ע.צ". התכנית היתה לנקז את מי הגשמים הרבים היורדים על הגבעה שמעל מבנה המשטרה, ולהוליך אותם אל בריכת אגירה נוספת שתיבנה בגגו.  ע"פ חישוביו של גרימבל- יש לאגור כמות של כ-1825 קוב מידי שנה. זו כמות שתספיק די והותר לכל צרכיהם של המשרתים בתחנה. לשם כך מצא גרימבל כי עובי הגשם הממוצע היורד באזור הוא 744 מ"מ. בכדי שלא להיכנס לצרות גם בשנות בצורת קשות- הפרויקט תוכנן כך שגם בשנה שחונה במיוחד בה ירדו 400 מ"מ בלבד- הכמות הרצויה תיאגר. מעבר אליה- יועברו העודפים לשימושיהם של התושבים שחיו באזור.

אם כך, השטח מחולק ל-4 חלקים: משטח איסוף מי גשמים בראש הגבעה, בריכת אגירה גדולה בת 1250 קוב הסמוכה לו, צינור ברזל שיוליך את המים מבריכת האגירה אל המבנה ובריכת אגירה נוספת בת 600 קוב בחצרו. השיפוע היה פנטסטי- גובה הגבעה הוא 506 מ' מעל פני הים, ומבנה המשטרה ממקום כ-35 מטרים נמוך ממנה.

גם אם הלכתם לאיבוד בסבך הנתונים הללו, ביקור במקום חושף בקלות את הסיפור כולו. נגיע אל רחוב הדולב במושב מעונה, נחנה בצמוד לבית הראשון בפניה ימינה לרחוב, ומעט לפניו יוצאת דרך ברורה ונוחה של כ-300 מ' עד למקום. לעינינו נגלה המקום בכל הדרו- משטח האיסוף נראה מרחוק כמן תיאטרון עשוי בטון, אך ככל שמתקרבים מבינים שלא היא. המשטח בנוי בצורה מדורגת, ומורכב בסך הכל משבע מדרגות- חמש בחלקו המערבי (העליון) ושתיים בחלקו המזרחי (התחתון). המדרגה העליונה והמדרגה התחתונה בנויות בצורת משולש, ושאר חמש המדרגות בנויות בצורת טרפז. אורך המדרגות משתנה ( זו שחוצה את המשטח במרכזו הינה הארוכה ביותר, כ- 100 מטרים אורכה). רוחב המדרגות כמעט זהה, ועומד על 10 מטרים. בכל אחת מהמדרגות ניצבים עשרות מעויינים שקועים, שתפקידם לתעל את מי הגשמים אל תעלות האיסוף המוליכות מזרחה אל המאגר. תעלת האיסוף המרכזית מנקזת את המעויינים שבמרכז המשטח, והשתיים האחרות את אלו שמצפון ומדרום. הגדר המקורית שבנו הבריטים עדיין ניצבת כאן, והיא נועדה למנוע כניסת בעלי חיים אל המתחם, בכדי לשמור על איכות המים.

עץ האלון הגדול שניצב מולנו מאפשר צל רחב, וממש מתחתיו נמצאת בריכת האגירה הגדולה. לכאן הגיעו המים, לא לפני שעברו בתעלת השיקוע הסמוכה, בכדי למנוע חדירת סחף ולכלוך לתוכה. צורתה מרובעת, היא בנויה מקירות קרקעית ותקרת בטון. בתקרת  הבריכה ארבע ארובות אוורור מצנור ברזל בצורת האות T ושני פתחים דרכם ניתן לרדת בסולם לתוך הבריכה. פתחים אלה שמשו כנראה לטיפול במתקן. עומקה- כ-5 מטרים.

והבריכה- מלאה במים גם היום! כאילו לא עברו 73 שנה מאז ניטש המקום, עדיין המפעל המרשים הזה עובד היטב- ללא חשמל, ללא מגע יד אדם, אבל עם לוחות הבטון בשלמותם, השומרים גם כיום שכל טיפת מים תיאסף בדרך אל הבריכה. מדהים!

צינור המים המוליך את מי הבריכה העליונה נקבר בתת הקרקע, ואם נלך בעקבות התוואי המשוער שלו בדרכו אל מבנה המשטרה למטה נגלה מעט צמחיה ירוקה ורעננה לאורכו, המרמזת על דליפות מים ממנו פה ושם. לאחר הקמת המדינה נזנח המפעל, ועם הקמת מושב מעונה ומעלות הובאו אליהם המים משאיבות עין זיו שבנחל כזיב.

"אלמוניות יחסית" אמרנו? לא כשמדובר על בני הנוער וחובבי הטבילות למיניהם, שגילו זה מכבר את המקום ונהנים מרחצה מרעננת במים הצלולים, הנאגרים במאגר התת קרקעי הזה מידי שנה. יש להצטייד מראש בחבל או סולם, וכמובן חובת מיומנות טובה בשחיה, כי המים עמוקים מאד (וגם קרים למדי…). הרחצה כמובן באחריות המתרחצים בלבד. וכשרואים כאן את איכות העבודה של מע"צ, כמו במפעלי בניה מנדטוריים רבים אחרים ששרדו בארץ, אי אפשר שלא להתפעל, ואפילו קצת להתקנא. בוודאי לאור כמה אסונות הנדסיים שאירעו בימינו-אנו זה לא מכבר.